חנות שמרה חניה ללקוחות בעזרת קלנועית, נקנסה וערערה לעליון. מה קבע ביהמ"ש?

זוג הורים הגיעו לביהמ"ש לאחר שלא הצליחו להסכים אם לחסן את בנם בחיסוני שגרה המומלצים ע"י משרד הבריאות • חנות בחיפה הציבה קלנועיות בחניות ציבוריות הסמוכות אליה, כך שיישמרו ללקוחותיה, לאחר שנקנסה 7 פעמים ביקשה להישפט • ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע תיעד בווידאו דיונים ועורר ביקורת • 3 פסקי דין בשבוע  

3 פסקי דין בשבוע / צילום: אנימציה: טלי בוגדנובסקי
3 פסקי דין בשבוע / צילום: אנימציה: טלי בוגדנובסקי

על המדור

במסגרת המדור נשתדל לבחור פסקי דין בתחומי הליבה הכלכליים של גלובס שניתן ללמוד מהם לדעתנו דבר מה עקרוני או שיכולים לשרת את קוראינו במסגרת עיסוקיהם. לכל פסק דין נגיש תקציר וכן את משמעות הפסיקה. מספר התיק המתפרסם יאפשר למי שמבקש להעמיק לקרוא את המקור. מוזמנים להעביר לנו פסקי דין מעניינים למייל nitsan-s@globes.co.il

חנות האופטיקה שמרה חניה ציבורית ללקוחות, נקנסה והגיעה עד לעליון

הפסיקה בקצרה: בעלת חנות הציבה קלנועיות בחניה ציבורית כדי לשמור אותה ללקוחותיה. נגזר עליה קנס של 8,000 שקל, והיא הגיעה עד העליון כדי לבטל את הקנס

פרטי המקרה: חנות אופטיקה בחיפה הציבה קלנועיות בחניות ציבוריות הסמוכות אליה, כך שיישמרו ללקוחותיה. לצד הקלנועית, הציבה החנות שלט: "אופטיקה שפי - חניה - פנה לסדרן". פקחי העירייה קנסו אותה 7 פעמים, בכל פעם ב־730 שקל. בעלת החנות ביקשה להישפט, הורשעה ונגזר עליה קנס של 8,000 שקל. בתגובה, היא ערערה לבית המשפט המחוזי אך נדחתה, והגישה בקשת רשות ערעור לעליון.

בבקשה נטען כי קלנועית היא רכב מנועי כהגדרתו, וכי אין איסור על חניית רכב מנועי בחניה ציבורית. לכן, לא ניתן היה להרשיעה בעבירה לפי חוק עזר עירוני האוסר להניח "כל דבר ברחוב". יש לפרש, לעמדתה, עבירה זו כ"כל דבר פרט לרכב מנועי". היא טענה כי מתעוררת שאלה עקרונית האם לקלנועית מותר לחנות בחניה ציבורית.

קלנועיות של אופטיקה שפי חוסמות חניה ציבורית ליד החנות / צילום: צילום מפסק הדין
 קלנועיות של אופטיקה שפי חוסמות חניה ציבורית ליד החנות / צילום: צילום מפסק הדין

השופט חאלד כבוב דחה את הבקשה. הוא ציין כי המחוקק עיגן את מעמד הקלנועית כרכב מנועי, אך לנגד עיניו עמדה הגישה כי מקומה על המדרכה ולא על הכביש, למעט במקרה של נסיעה במושב או בקיבוץ, או בדרך עירונית שאין לצד הכביש מדרכה או שלא ניתן לנסוע עליה.

כבוב קבע כי במקרה הנוכחי, אין צורך להכריע בשאלה האם מותר לקלנועית לחנות בחניה ציבורית, שכן גם אם יניח כי ניתן, החנות עדיין ביצעה את העבירה בה הורשעה. "שטח ציבורי מיועד לרווחת הכלל, ואין לאפשר לגורם מסוים להפקיע אותו מהציבור, תוך עשיית מעשים שנועדו למנוע את השימוש של אחרים, בלי לקבל לכך היתר", קבע.

עוד הוסיף כבוב כי המילים "כל דבר" בחוק העזר מלמדות כי הוא כולל גם איסור להציב קלנועית במקום. במקביל, נציג המדינה הצהיר כי הפקחים לא ירשמו קנסות כשיש צורך להחנות קלנועית בחניה ציבורית.

עו"ד יערה קליינברגר מהמחלקה להנחיית תובעים בפרקליטות ייצגה את העירייה. עו"ד מרלן שחאדה ייצגה את החנות, שמסרה: "המערערת פנתה לעירייה על־מנת להסדיר את מצוקת החניה, אך לא קיבלה מענה. מדובר בלקוחות עם ליקויי ראייה, ורובם אנשים מבוגרים שאם לא ימצאו חניה סמוכה, הם ימשיכו בדרכם". עוד נמסר כי בהיעדר הכרעה של בית המשפט, אין תשובה לאזרח הקטן האם מותר לחנות קלנועית בחניה ציבורית, והדבר נתון להחלטת הפקח.

משמעות הפסיקה: אסור לאדם להשתלט על שטח ציבורי ולמנוע שימוש של אחרים מבלי לקבל לכך היתר. 

מספר תיק: 8852/23

שופט מחוזי תיעד באופן חריג דיוני הוכחות בווידאו ועורר ביקורת בעליון

הפסיקה בקצרה: שופט המחוזי בבאר שבע תיעד עדויות עדים, בהסכמת הצדדים, בתביעה אזרחית. התובע שהפסיד ערער לעליון, שביקר את ההחלטה לתעד בווידאו

פרטי המקרה: בית המשפט המחוזי בבאר שבע תיעד בווידאו דיונים בהם העידו עדים בתביעה אזרחית, בהסכמת הצדדים. התביעה עסקה במחלוקת האם כספים שהעביר התובע לחברת אורדקה נועדו לרכישת מניות או מתן הלוואה. השופט שלמה פרידלנדר קבע כי תיעוד הווידאו דרוש לצורך "השבחת בירור האמת", וכי סרטון הדיון ישמש את בית המשפט בלבד ולא יעמוד לרשות הצדדים.

לאחר שהתובע הפסיד בתביעה, הוא הגיש ערעור לעליון וביקש לקבל את תיעוד העדים. לאחרונה דחו השופטים עופר גרוסקופף, רות רונן ויעל וילנר את הערעור, והתייחסו לכך שהשופט תיעד את עדויות העדים בווידאו: "מדובר בהחלטה חריגה, אשר למרות שהיא מצויה בתחומי סמכותו הפורמלית של בית המשפט, לא כל שכן כאשר הדברים נעשים בהליך אזרחי ובהסכמת הצדדים, מוטב להימנע ממנה במקרים עתידיים".

בנוסף קבע השופט גרוסקופף כי אין מקום שערכאת הערעור תצפה בתיעוד, גם כי הכלל הוא שלא מתרשמים ישירות מהעדים, ומכיוון ש"נראה כי הערכאה המבררת עשתה מלאכתה נאמנה בנוגע להתרשמות מהעדים וקביעת ממצאי עובדה ומהימנות".

גרוסקופף ציין כי הדרך לתעד דיונים לפי חוק ביתי המשפט היא באמצעות ניהול פרוטוקול, כאשר בשנים האחרונות התרבו המקרים שבשל שיקולים מערכתיים, הדיונים מוקלטים ומתומללים.

השופטת רונן הוסיפה כי לא היה ראוי שיהיו חומרים שישמשו את בית המשפט בהכרעתו אך לא יהיו זמינים לצדדים, אפילו אם הדבר בהסכמתם.

השופטת וילנר הוסיפה כי ראוי היה להימנע מכך שההסרטות חסויות מהצדדים: "כלל בסיסי הוא שראיות המשמשות בהליך צריכות, ככלל, להיות חשופות לצדדים. חריגה מכללים אלה מצריכה הצדקה מיוחדת, שלא הוצגה בענייננו".

עו"ד יניב אלבז ייצג את המערער ומסר כי נגרם לאחרון עינוי דין, מאחר שהערעור נמשך כ־3 שנים, ופסק הדין ניתן כשנה אחרי הדיון. עורכי הדין שי גימלשטיין ודויד פרוג ממשרד ש.הורוביץ ועורכי הדין שמואל גלינקא וספיר אבן חן בכר ממשרד שבלת ייצגו את המשיבים.

משמעות הפסיקה: דרך המלך היא תיעוד עדויות עדים בפרוטוקול או בהקלטה. יש להימנע מתיעוד בווידאו היוצר קשיים שונים

מספר תיק: 7300/21

ההורים נפרדו ונחלקו בשאלה האם לחסן את בנם. מה הכריע בית המשפט?

הפסיקה בקצרה: הורים שנפרדו נחלקו בשאלה אם לחסן את בנם התינוק. האם התנגדה, והאב פנה לבית המשפט לענייני משפחה שקיבל את הבקשה. ערעור האם נדחה. 

פרטי המקרה: הורים נפרדו לאחר לידת בנם ונחלקו בשאלה האם לחסנו בחיסוני שגרה המומלצים על־ידי משרד הבריאות. האב פנה לבית המשפט לענייני משפחה בקריות וטען כי אי־מתן חיסונים פוגע בבריאות הקטין, וכי האם, שהתנגדה לחיסון הילד, מקבלת החלטות מבלי לשתף אותו. האם טענה כי לקטין יש מטען גנטי בגינו עלולים החיסונים לסכנו.

בית המשפט מינה מומחה מטעמו לאחר שהאם לא תמכה טענתה בחוות־דעת. המומחה שלל את טענתה וחיווה את דעתו כי מדובר בקטין בריא שאינו שונה מכל ילד אחר.

"ההלכה קבעה כי כאשר עסקינן בחיסוני שגרה של ילדים אשר בהמלצת משרד הבריאות, המדובר בהמלצה גורפת, וזאת אף בהיעדר קבלת חוות־דעת מקצועית", קבע בית המשפט, וציין כי עיכוב נוסף בחיסונים עלול לגרום לקטין בן ה־3 נזק. בית המשפט לא איפשר לאם להגיש חוות־דעת מטעמה לאחר עדות המומחה.

בתגובה, האם הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בטענה כי לו בית המשפט היה מאפשר לה להגיש חוות־דעת מטעמה, היא הייתה יכולה להוכיח כי יש הצדקה שלא לחסן את בנה.

השופטים סארי ג'יוסי, עפרה אטיאס וניצן סילמן דחו את הערעור: "נקודת המוצא היא שיש לחסן קטינים בחיסוני שגרה המומלצים על־ידי משרד הבריאות, ועל הורה הסבור כי אין מקום לכך, רובץ הנטל להוכיח זאת".

הם ציינו כי האם לא הביאה בראשית ההליך חוות־דעת, וכי בית המשפט נהג עמה לפנים משורת הדין כאשר מינה מומחה מטעמו. העיתוי שביקשה הוא בבחינת מקצה שיפורים חריג, ואין הצדקה לכך. האם חויבה לשלם 10,000 שקל הוצאות משפט לאב.

האב יוצג על־ידי עורכי הדין רם יוגב וזוהר חצבני. האם יוצגה על־ידי עורכי הדין רן משגב ודנה סרבי־קובלסקי, שמסרו: "הערכאות התעלמו מעקרונות משפטיים בסיסים ומעובדות. מחד בית המשפט העביר את נטל ההוכחה לאם, ומאידך לא איפשר לה להוכיח טענותיה ולא להציג חוות־דעת מומחים מטעמה, גם לאחר שהתברר כי מומחה בית המשפט אינו מומחה בתחום הנדרש להכרעה, תוך העדפת 'מדיניות מומלצת' על פני טובת הילד".

משמעות הפסיקה: כדי לטעון כי יש לחסן ילד בחיסוני שגרה, אין צורך בחוות־דעת. אם הורה טוען אחרת, עליו הנטל להוכיח. 

מספר תיק: 2344-08-23